ביוגרפיה

משינה נולדה מתוך המפגש הכי ישראלי ובלתי אפשרי שיש, בין שני אנשים עם טעם מוזיקלי ייחודי שהגיעו למקום שבו שומעים בעיקר "כן המפקד" ורעש של ירי. זה קרה בתחילת שנות ה-80 בבסיס התותחנים שבו יובל בנאי ושלומי ברכה העבירו את שירותם הצבאי. שניהם מצאו את עצמם הרחק-הרחק מעיר הולדתם תל אביב ובעיקר מהצלילים של מועדוני הרוק שהיו אהובים עליהם. החיבה המשותפת לאותן להקות הובילה אותם גם להשתעשע בהקלטות של קאברים לצד שירים ששלומי כתב באנגלית.

יובל, בן למשפחה אמנותית עם מודעות גבוהה לכישרון ומה שאפשר לעשות עם קול טוב, לא חשב שיש לו את היכולת לשיר, אבל שלומי עודד אותו וגם הסאונד האופנתי של התקופה סייע: רמי פורטיס, שהיה אהוב עליהם במיוחד, היה הרבה דברים – זמר הוא לא אחד מהם. לעומת זאת, חושי הבמה של יובל היו שם מההתחלה: בהופעה מאולתרת בחדר האוכל בבסיס, עם אורי בנאי בתופים, רס"ר הבסיס לא התחבר לזמר שעמד שם בטייטס ונעליים צבאיות.

מהר מאוד יובל ושלומי הגיעו למסקנה שהם צריכים להקים להקה. הם שאלו חבר ממוצא רוסי, איך אומרים "טבלת ייאוש" בשפת אימו. "משינה ורמיה" ("מכונת זמן"), הוא השיב. הם אימצו את המקור ואחרי השחרור נפטרו מהמילה השנייה ונשארו רק עם "משינה". כשברקע ישראל מסתבכת בלבנון, משינה החלה לבנות את עצמה בסצנה האלטרנטיבית הבועטת של תל אביב, שתפקדה כבועה. יובל ושלומי עבדו עם רמי חיימוב (קלידים) והמתופפת ניבי ליפשיץ (אחות של שרון). אחר כך הם צירפו את אורן אליעזרי (בס וגיטרה) ואת דודי לוין (תופים) להופעות הראשונות של הלהקה, שכללו שירים מקוריים באנגלית וקאברים. כעבור זמן מה הגיעו שני נגנים שלא עזבו מאז: מייקל בנסון (בס) ואיגי דיין (תופים).

בקיץ 1985 היה נראה שמקומן של להקות הרוק במיינסטרים הישראלי הולך ונעלם. היריבות בין תיסלם לבנזין הסתיימה בשתי להקות שהתפרקו לכל עבר ומצעדי הפזמונים נשלטו על ידי זמרים וזמרות, וגם שם היה רק רוקר מובהק אחד: שלום חנוך כמובן. אבל אז הגיעה משינה.

זה התחיל עם "אופטיקאי מדופלם", שנחת בחודש יולי בתחנות הרדיו והפך מיד ללהיט שאי אפשר לעמוד בפניו. גם הסינגל הבא, "כי לא בא לה", זכה להצלחה. כלהקה שהיא גשר בין השוליים למרכז, משינה הוזמנה על ידי שוקי וייס, שכבר שם את עינו על הלהקה לפני כן, לחמם את ההרכב המוערך טוקסידומון בהופעתם בישראל. בין לבין התחושה הייתה שמשהו גדול בדרך להיוולד.

אבל לחברות התקליטים שום דבר לא בער, בטח לא כשמדובר בלהקה שמגיעה מהצד האפל של הרוק והפוסט-פאנק השכלתני אך באותה מידה מושפעת מהסקא הקופצני שנולד בג'מייקה ומהמוזיקה הערבית. אודי הניס, בכיר בתעשייה שהאמין בחזון של משינה, שכנע לבסוף את סי-בי-אס להחתים את הלהקה. התקציב היה צנוע בלשון המעטה, 10,000 דולר, אבל משינה והטכנאי ראובן שפירא, שסייע מאוד בשיוף הסאונד של הלהקה והיה שותף לרוב מוחלט מבין העיבודים, התנפלו על האתגר. בנובמבר, רגע לפני צאת האלבום, שוחרר לרדיו הסינגל "רכבת לילה לקהיר", שהתקבל בהתלהבות שלא שככה כבר 40 שנה.

כשיצא האלבום "משינה", המוכר גם כ"אלבום הקופים" בזכות העטיפה האיקונית, נשמע מפץ ברחבי המדינה: שירים כמו "עתיד מתוק", "אבל אין" ו"אנה" (שאת מילותיו כתבה אורלי זילברשץ, זוגתו של יובל) הציגו להקה רעבה, חדה ומגובשת, שהיטיבה ללכוד את רוח הזמן בישראל המותשת ביטחונית וכלכלית אך גם מלאת תקווה ושאר רוח. להיטים כמו "בלדה לסוכן כפול" ו"כרים עבדול זמר" הדגימו את החדשנות של משינה גם באמנות הכתיבה, שהיה בה הומור בסגנון כוורת וסוריאליזם שלא נשמע כמוהו מחוץ לז'אנר הפסיכדליה. ומנגד, "התותח מצלצל פעמיים" שכתב שלומי (ועיבד ירון בכר) רמז לחוויות טראומטיות מהשירות הצבאי ("מן האופק מן הגבול/נשאר רק הצלצול/כואב וגם צלול"), נושא חריג במוזיקה הפופולרית של אותם ימים.

למשינה לא היה "משבר האלבום השני": זאת הייתה נפילה מגובה ההצלחה לכישלון שכמעט וחיסל את הלהקה. על השאלה למה בדיוק זה קרה קשה מאוד לענות: אולי זאת ההחלטה לא להוציא סינגלים, למרות ששירים כמו "שלח לי מלאך" ו"אנחנו שניים" היו קליטים ואף הפכו ללהיטים קבועים ברפרטואר של משינה. אולי זאת הציפייה ליותר נונסנס והומור, למרות שהלהקה רק הנמיכה את המינון ולא נפטרה ממנו לגמרי. ואולי זה פשוט מה שהיה צריך לקרות וזהו.

האלבום, שנקרא גם הוא "משינה", ראה אור באמצע 1987. הלהקה עבדה עליו עם הטכנאי אורי ברק ושילבה בו את האהבה לצלילי ה-New Wave לסגנונות כמו רגאיי ו-Fאנק. כל החברים קיבלו קרדיט משותף על הלחנים המגוונים. לצד השירים שהוזכרו לעיל, בגרסה המקורית של האלבום נכללו שירים כמו "הנסיכה" השאפתני ו"הוי סלסלאת" המקאברי וגם "שט אלייך" שכתב יובל ו"הכל עוד אפשרי" אותו שר מייקל בקולו הרך. "מדברים עלייך" בלט לא רק בזכות הלחן המדבק אלא גם בגלל הקליפ של אחד מהמוכשרים שבבמאי התקופה, רפי בוקאי ז"ל, שעמד מאחורי יצירת המופת "אוונטי פופולו" שיצא שנה קודם.

בזמן העבודה על התקליט, הלהקה לא דמיינה את הקור שבו הוא יתקבל. המציאות היכתה בחברים רק בהופעת הבכורה ב"צוותא", בסוף יולי 1987: רק 50 איש הגיעו להופעה של להקה ששנה קודם מילאה את פארק הירקון. אבל משינה לא ויתרה: היא החלה להוציא סינגלים מהאלבום, להופיע במועדונים קטנים ונעזרה בכך כדי לצבור עוד ניסיון והשתפשפות על הבמות. מי שכן טרחו נתקלו בקאבר שהפך למיתולוגיה: איגי קם מהתופים וקורע לגזרים את "שביל הבריחה" של ריטה.

הרעיון היה פשוט: את מה שמשינה לא הצליחה לשווק באלבומי האולפן היא תעשה באמצעות אוסף, "גבירותיי ורבותיי, משינה", שיכלול גם כמה שירים חדשים, ולצדם יהיה גם מופע. יעקב גלעד, שנקרא כדי לסייע במהלך, השתתף בעיבוד שלושת השירים שראו אור לראשונה באוסף: "רני בפריז", שיר רגאיי בעברית שהצליח ללכוד את ההווי המיוחד של הלהקה ("יובל מאחר בגלל הילד"); "בדרך אל הים" האהוב; ו"ריקוד המכונה", קטע אינסטרומנטלי שכלל בעבר מילים שלא התגבשו לכדי שיר ולכן הוחלט לוותר עליהן. בנוסף צורפו לאלבום גם הסינגל "היא התווכחה איתו שעות" והקאבר ל"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה".

הפעם, בניגוד לשני האלבומים הקודמים, הדברים קרו חזק ומהר: "אלבום זהב" (20,000 עותקים) תוך שלושה חודשים, תואר "להקת השנה" ואפילו מקום ראשון במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' ל"ריקוד המכונה", למרות היותו אינסטרומנטלי. השיר גם פתח דיון ארוך שנים על הדמיון בין כמה וכמה שירים של משינה לשירים של הרכבים אחרים, במקרה הזה Madness הבריטים. בלהקה אף פעם לא טרחו להכחיש את חשיבות ההשראה בתהליך העבודה שלהם, אולם השפה, העיבודים וגם האטיטיוד של משינה היו ונותרו של חבריה בלבד.

סיבוב ההופעות שבא בעקבות האוסף סימן גם את סוף התקופה הקשה. האלבום המשיך להימכר במספרים גבוהים מאוד ומשינה הייתה לא רק הלהקה המצליחה בישראל אלא גם חוד החנית של סצנת הרוק שהתחילה להראות סימני התפוצצות במועדונים כמו "זמן אמיתי" ו"הרוקסן".

הפופולריות המחודשת של משינה עמדה למבחן חשוב ב-1990 עם הוצאת אלבום האולפן הרביעי, "העמותה לחקר התמותה". שלומי הוביל קו פשוט וקליט שהוליד להיטי ענק כגון "מכונית", "אחכה לך בשדות" ו"למה לי פוליטיקה עכשיו", שהוכיח ובגדול את אחת הסגולות של הלהקה בכלל ושלומי (מילים ולחן) בפרט: היכולת לכתוב שיר עתיר נונסנס מבלי לוותר על אמירה רלוונטית לזמן ולמקום, מהאינתיפאדה הראשונה בבית ועד נפילת הגוש הקומוניסטי באירופה.

גם ההופעות שליוו את האלבום זכו להצלחה רבה. יובל, זה שלא חשב שהוא זמר, הלך והתבסס כסולן מובהק וכוכב לא פחות גדול מקרובי המשפחה שהצליחו אז בסצנת הרוק, מאיר ז"ל ואהוד. בהופעה אחת, בשער הנגב, השלושה אפילו חלקו במה. רק מלחמת המפרץ ב-1991 קטעה את המומנטום, אבל הלהקה לא ממש סבלה מזה: נפילת המתח הורגשה והמנוחה הייתה נדרשת.

כלהקה שכבר נכוותה ברותחין של כישלון, אפשר היה לצפות שמשינה לא תסכן שוב את מעמדה כל כך מהר. אבל אז בעצם היא לא הייתה משינה. "מפלצות התהילה", אלבום האולפן החמישי של הלהקה, הוכיח זאת מעל לכל ספק סביר: הלהקה הושפעה עמוקות ממהפכת הגראנג' שהתחוללה בארה"ב באותם ימים בהובלת נירוונה. לצד זאת, כלהקה שתמיד נמשכה לסוריאליזם ונונסנס, משינה מצאה שפה משותפת עם הפיקסיז, שרוחה שוררת מעל "מפלצות התהילה".

לצד החירות האמנותית המוחלטת, ששמה ללעג את כל הנורמות והקונבנציות שהיו במיינסטרים הישראלי עד אז, האלבום סימן נקודת מפנה נוספת: יובל כתב יותר טקסטים, למשל ב"את באה לבקר", "אין מקום אחר", "בנות הים" ו"אישה". באותה תקופה הוא שכלל עוד יותר את הפרפורמנס הבימתי שלו, ויחד עם הדיסטורשן של ברכה והאנרגיות של כל החברים, משינה נראתה כמו חללית שנחתה ממאדים והיא לאו דווקא באה בשלום: "זה לא יכול להיות ישן", אותו כתב שלומי, נתפס כפרודיה על להקת אתניקס, היריבה של משינה באותם ימים למעמד הלהקה האהובה במדינה.

"מפלצות התהילה" יצא באפריל 1992 בלייבל העצמאי שהלהקה הקימה, "זברה תקליטים". הוא זכה לביקורות מעולות והשמעות רבות ברדיו, שאימץ בחום את ההתכתבות בזמן אמת עם הלהקות הכי חמות בעולם וגם את רוח הטירוף בשירים כגון "הכל התחיל בנאצר". גם המכירות התחילו מצוין, עם 15,000 עותקים, אבל שם זה נעצר וגם ההופעות המחשמלות (שבהם העקיצות לאתניקס נמשכו עם הביצוע ל"כתם הפרי" בפסטיבל ערד) לא הועילו. במונחי משינה זאת הייתה אכזבה, אבל "מפלצות התהילה" היה ונותר אחד האלבומים הנועזים, החשובים והמשפיעים שיצאו בישראל, וכמה שירים מתוכו הפכו למזוהים לא פחות מלהיטים אחרים של הלהקה. "אין מקום אחר", למשל, לא נתפס כשיר איקוני בזמן אמת, אבל גרסת הדאנס מסיבוב ההופעות של 2003 הכניסה אותו לפנתאון.

עשר שנים אחרי הקמתה, משינה מצאה את עצמה במקום שבו אף להקה ישראלית אחרת לא הייתה בו: היא שרדה משברים וירידה בפופולריות, חזרה בענק ונגעה בשמיים. ההערצה כלפיה, שהתבטאה בהופעות ענק, הייתה חלק מהפריחה של התרבות הישראלית, שנפתחה לעולם יותר מאי-פעם ומנגד התגאתה בתופעות מקומיות כמו משינה.

אבל דווקא אז החברים הרגישו מיצוי. עשור של עבודה מאומצת הניב פירות אך גם שחיקה גדולה, רצונות סותרים וחלומות אישיים. לכן כמה חודשים לאחר יציאת האלבום "להתראות נעורים שלום אהבה", בינואר 1995, הלהקה הודיעה על סיום דרכה והופעות פרידה בתל אביב, בקיסריה, ובפסטיבלים בצמח וערד.

"להתראות נעורים" סימן לא רק את הפרידה ממשינה אלא גם ההתפתחות המרשימה שלה כהרכב שלא מפחד לצאת להרפתקאות. יובל בנאי כתב והלחין את כל השירים, שהתאפיינו בטון יותר קודר ומפוכח, שכמו חזה את התהפוכות שעומדות לבוא ובראשון רצח ראש הממשלה יצחק רבין. מתוך האלבום בלטו שיר הנושא ו"את לא כמו כולם" שזכו להצלחה וגם "תחזור תחזור", שבו השתתף גם יוסי בנאי, אביו של יובל, שקרא חלק מהטקסט וקולו הרועם הפך לאחד מסמלי הפרידה של משינה. בנוסף, איגי שר באלבום ובהופעות את הפזמון של "בן המלך".

כצפוי, ההופעות האחרונות של משינה היו מלאות, מלהיבות ומרגשות. יהודית רביץ התארחה לביצוע של "ברחובות שלנו" ו"מה איתי" של אריק איינשטיין ושלום חנוך. הכל היה מוכן לקראת 18 ביולי, התאריך המיועד של הגרנד פינאלה על הבמה המרכזית של הרוק הישראלי, פסטיבל ערד. אבל במקום פרידה בלתי נשכחת מהלהקה האהובה, ישראל התעוררה לאסון נורא: שלושה מעריצים, איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל נמחצו למוות בעקבות מחדל ארגוני של מארגני הפסטיבל. האסון קרה עוד לפני שמשינה עלתה לבמה,  וחבריה הוכו בהלם ובצער לאחר שנודע להם על הטרגדיה.

בסוף באפריל 2003 כינסו חברי משינה מסיבת עיתונאים חגיגית שבה הכריזו על חזרתם לבמות וגם הפתיעו את כולם עם שיר חדש, "משהו קטן וטוב". השיר שכתבו יובל ושלומי הראה שהדבק המיוחד של משינה עדיין חזק וגם ההבנה של הלהקה את הלך הרוח הישראלי: הימים ימי האינתיפאדה השנייה והמדממת, משבר כלכלי חמור ותחושה של מבוי סתום. "משהו קטן וטוב" תיאר במדויק את החיפוש של מדינה שלמה אחר אוויר לנשימה, ואכן הוא הפך מיד ללהיט.

באותו קיץ משינה השתלטה על קיסריה בהצלחה מסחררת: ההופעות מלאות עד אפס מקום, עם אנרגיות מחודשות וקהל ותיק שרק חיכה ללהקה האהובה עליו, לצד קהלים חדשים שאפילו לא ידע על המסע המפרך שעברה על החברים בדרך לפסגה. בסיום הקיץ עברה הלהקה להופיע בהיכל התרבות בתל אביב והוציאה שיר נוסף, "ואולי עכשיו". לאחר מכן המשיכה משינה להופעות בארצות הברית. את חגיגות הקאמבק השלימו אלבום הופעה שהגיע במהירות למעמד של אלבום זהב וגם די.וי.די שבו תועדה ההפקה המושקעת. כמו כן, 20 שנה אחרי ש"מפלצות התהילה" זכה לשבחים אך הצליח חלקית במכירות, שירים כמו "את באה לבקר" ובמיוחד "אין מקום אחר" נצרבו כחלק בלתי נפרד מרפרטואר הלהיטים של משינה.

בניגוד להרכבים אחרים שהתאחדו להופעות בלבד, משינה למעשה חידשה את פעילותה כלהקה במשרה מלאה וב-2005 הוציא את "רומנטיקה עתידנית", אלבומה הראשון מזה עשור, שלא כלל את השירים שיצאו לקידום האיחוד שנתיים קודם. באלבום ניכר ניסיון של משינה לחזור לכתיבה שיש בה גם נונסנס והומור ("בלש דטקטיב", "קויפק מיואק קאפוט"), לצד המנונים שיתאימו להופעות מול קהלים גדולים ("התשובה", "רומנטיקה עתידנית"). האלבום זכה לביקורות מעורבות, אבל הביקוש הגבוה להופעות הלהקה נמשך.

בינואר 2010 משינה שוב הפתיעה: לא רק אלבום חדש שעתיד לצאת כמה חודשים לאחר מכן, אלא שנה שלמה של חגיגות לציון 25 שנים להקמתה של הלהקה, במהלכן ייצא גם אלבום אוסף במארז מהודר הכולל ספר ותמונות וכן סרט דוקו. המהלך לווה בסינגל חדש, "בין הצללים".

באפריל יצא "יהלומים בשמיים", אותו החליטה משינה לשחרר באופן ייחודי למדי: הוא ניתן להורדה חינם, ברוח יוזמה דומה של להקת רדיוהד הבריטית כמה שנים קודם, מתוך הבנה שמכירות התקליטים עברו שינוי עמוק בעקבות מהפכת האינטרנט.  השירים הבולטים באלבום היו "יהלומים בשמיים", "האושר הסמוי" וגם "לנדסמן ופולנסקי".

במשינה לא השאירו הרבה זמן לשירי האלבום להתחרות בקלאסיקות וכבר בנובמבר הוציאו את "עסקי הרוק'נ'רול", אוסף להיטים שכלל גם לראשונה שני שירים שלו נכללו באף אלבום קודם: "משהו קטן וטוב" וגם "אני אוהב אותך מישל". בנוסף הלהקה הוציאה שיר חדש, "הנה אנחנו", שהתקבל בהתלהבות, אולם גולת הכותרת של המארז היה די.וי.די עם קטעי הופעות נדירים וספר מקיף על תולדות הלהקה שהורכב משיחות של החברים ואנשים נוספים בסביבתם עם העורך דרור נחום. התוצאה הייתה הפעם הראשונה שבה משינה מספרת את הסיפור שלה, במילים שלה.

משינה לא הסתפקה בכך והעניקה גישה חסרת תקדים לבמאית אלה בלוך, שיצרה את הדוקו "המכונה" ששודר בהצלחה ב-yes. הסרט לא עשה הנחות לחברים והראה אותם גם במצבים של מתח, חיכוך וריב, כפי שחווה כל להקה שמחליטה להישאר ביחד על פני שלושה עשורים. חברי הלהקה אומנם התקשו לעכל את התוצאה הסופית, אבל הסרט התקבל בהתלהבות וזכה למחמאות על הכנות והחופש האמנותי.